הטוב: מקום יפה ומושקע, עם קונספט ייחודי וניכר שהושקעה מחשבה רבה בתפריט. קוקטיילים כיפיים ומיוחדים, לחם מעולה, המנות שאהבתי: המבורגר שרימפס – מקום ראשון בארוחה, סרטנים כבושים בתוך צדפת אויסטר, טרטר ג’ין וטוניק (טיפה עדין ממה שחשבתי אבל מיוחד מאוד), ספרינג רול אווז, רביולי ריבת דלעת שבלט מעל כל המנות במצויינותו וקינוח של סופלה אה לה מינוט עם גלידת חמאה חומה (סוף סוף סופלה אמיתי בעיר הזאת..). 

הרע: השירות היה צולע באותו יום שזה קצת מבאס וכשציינו זאת אמרו שיש פחות אנשי צוות וזאת הסיבה, אז לא ברור למה לדחוס יותר אנשים ממה שאפשר לשרת בצורה ראויה. הקונספט של התפריט שמחולק לצורת הבישול של המנות היה לדעתי מיותר ומבלבל. כשיש מנה שמורכבת מכמה אלמנטים וכל אחד בשיטת בישול שונה, לשים את אותה מנה באחת הקטגוריות יכול להעלות ציפיות שלא מתממשות. למשל: ספרינג רול אווז היה אכן מאודה, אבל בשר האווז בתוכו היה מבושל בישול ארוך. כנ”ל לגבי הביף וולינגטון שהיה מאכזב כי הצפיות לא היכן שהמציאות – שוב, הבשר מבושל בישול ארוך בתוך מעטפת הבצק, למרות שהמנה נמצאת בקטגוריית “אפייה”. עוד מנות שפחות אהבתי: פיצת פירות ים שחורה ששמעתי עליה רבות היתה נחמדה אבל מעט סתמית ולא שווה לדעתי את המחיר הגבוה (74 ש”ח), מוסר ים וקנלוני סקאלופס שנשמע מעולה על הכתב אבל המנה היתה מבאסת ותפלה. הרגשתי שאלו ה-115 ש”ח הכי לא מוצדקים בארוחה. כמו כן בגזרת הקינוחים, הקינוח לו הכי השתוקקתי, עוגת מסקרפונה מאודה היתה מוזרה ולא מוצלחת, וגם ה“אלסקה” היה נחמד ולא יותר. 

בסופו של יום הרגשתי שבשלב זה מדובר במסעדת חצי חצי כזאת, שחצי מהמנות טובות וחצי מאכזבות, ועל הסועד מותלת המשימה של לבחור את המנות הנכונות. אני מעדיפה שמשימה זאת תיפול על השף ולא על הסועד. החדשות הטובות הן שיש ניסיון אמיתי לחדשנות ויצירתיות בתחום. מאחלת להם בהצלחה ואחזור לבדוק איך השתפרו בהקדם. 

תאריך הביקור: 15 ליוני 2013

The Good: beautiful place with a unique concept, clearly a lot of thought went into the menu. Fun and interesting cocktails, excellent bread, dishes I loved: Shrimp Burger, Crab meat marinaded in an Oyster shell, “Gin and Tonic” Tartar (milder than I thought but very special), Goose Spring Roll, Pumpkin Jam Ravioli stood up above all the dishes, and for dessert: Souffle a la minute with brown butter ice cream (finally a real souffle in this town .. ) .

The Bad: The service was lame that day and when we said something about it, they said that there are fewer staff than usual. So it is unclear why squeeze in more people than possible to serve adequately. The concept of the menu is to be divided by the cooking method of the dishes – in my opinion is unnecessary and confusing. When a dish consists of several elements, each one can be cooked in a different cooking method. Put it in a certain category and it can increase some unrealized expectations. For example: the Spring Roll was really steamed, but the goose meat was slow cooked. The same goes for the Beef Wellington – what was disappointing is that the meat was slow cooked inside the pastry shell, despite it being categorized under “baked”. More dishes not so well accepted: Black Seafood Pizza which I have heard many praise about was nice but not worth the very high price in my opinion (74 ILS), Corvina and Scallop cannelloni sounds great on paper but the dish was tasteless and bland. I felt that these were the most unjustified 115 ILS of the meal. In the desserts section, the one I was most hopeful about, Steamed Mascarpone Cake was strange and unsuccessful, and the “Alaska” dessert was nice and nothing more.

 

Ultimately I felt that at this stage, the restaurant is “50-50” type restaurant for me. Meaning: half of the dishes were good and half – disappointing. The task of choosing the right dishes falls on the diner. I prefer that this job falls on the chef instead. The good news is that there seems to be a real tempt of innovation and creativity in the field. I wish them good luck and will hopefully be back to see how they improved soon.

 

Date of Visit:  15 June 2013

 

עוד ביקורים בפופינה:

הטוב: הביקור השני בפופינה היתה חוויה נעימה ומהנה. שמחנו לראות שרוב המנות שחשבנו שלא כל כך מוצלחות מהביקור הקודם, לא נמצאו יותר בתפריט, והמקום יצא בתפריט ספיישלים עם כמה מנות מיוחדות ומעניינות. בחרנו בקבוק יין אמפורה Rhyton 2010, מעולה שהתאים לאירוע בצורה מוצלחת, לא פעם ראשונה שאנחנו בוחרים את היין הזה. מבחינת האוכל, הפעם טעמנו טרטר בקר ואבטיח כבוש, איולי חזרת, פטריות מוחמצות ופרמז’ן (64 ש”ח). האבטיח במנה היה אלמנט מסקרן כי זה ממש לא העונה, אבל בסוף במנה עצמה לא הרגשנו אבטיח בכלל. בלי קשר לאבטיח, היה טעים ביותר ומתובל כראוי. טעם חרדלי מובהק. המשכנו במרק כרישה קר (שהגיע חם כי היה ערב גשום וקר), שרימפס שלוק בחמאה וקרם פרש-יוזו (44 ש”ח). המרק היה טעים, קרמי ובדיוק במקום, עם הפתעות בצורת שרימפס קטנים ולא מבושלים מדי בתוכו. הארומה היתה נפלאה ונהננו ביום סגרירי זה. מנה ממש מעולה של מוסר ים על “ריזוטו” אורז אסור, כרישה ופטריית מלך היער, קרם פרש סלק ופטרוזיליה (128 ש”ח). המנה הגיעה תחומה במעגל ורוד שקצת חששתי שטעמי הסלק ישתלטו עליו אבל ההפך, הם היו עדינים ונעימים. הדג היה פריך מצד העור ועסיסי בצד הדג. ריזוטו מעולה, מנה תענוג. המנה הבאה מתפריט הספיישלים: פסטה פירות ים, קרעי פסטה שחורה, סקלופס, סלמון, שרימפס, עגבניות שרי ושומר מסוכרים ובזיליקום (128 ש”ח) – זה המקום שקיוויתי שפופינה תגיע אליו בשיפור מהביקור הראשון. פחות השקעה בתיאור מפוצץ ובפלייטינג ויותר התמקדות בלגרום לסועד אושר ותענוג. המנה נראת טוב אבל לא מצולחתת יתר, והטעם פשוט פגע בול. נהניתי מכל ביס ובעיקר מהרוטב. כ”מנה אחרונה” הזמנו שוב את הרביולי דלעת וכבד אווז, אמארטו, שקדים וקציפת כמהין (86 ש”ח) למען אלה בשולחן שלא טעמו אותו עדיין. הם התלהבו כצפוי. 

הרע: הדבר המאכזב הראשון היה השירות. קיבלנו מלצר מאוד לחוץ שלא עשה לנו הרגשה נעימה, לא הסביר בבהירות את הסימני שאלה שהיו לנו לגבי מנות מסויימות ודיבר אלינו בהתנשאות. בעיקר הרגשתי שהוא לא מספיק מקצועי. המנות שפחות הרשימו אותי היו ניוקי צלוי ואספרגוס / “ניוקי” שרימפס, ארטישוק, אפונה, פול ועגבניות צלויות (94 ש”ח). כאן היינו צריכים לשאול ולנסות להבין מה שתי האופציות העומדות בפנינו. המלצר הסביר שאפשר לקבל מנה של ניוקי רגיל או מנה של חצי ניוקי וחצי “ניוקי” שרימפס. הלכנו על הגרסה היקרה יותר עם השרימפס למען העיניין. כשהגיעה המנה הבנו שעשינו טעות, הניוקי ה”רגילים” היו נימוחים ומעולים ולידם ה”ניוקי” שרימפס היו מבאסים. למעשה הם לא היו ניוקי, נדמה לי שהיו עשויים מהבלילה של ההמבורגר שרימפס (מנה אחרת בתפריט). הרוטב היה עשיר מדי והמנה לא הגיעה לאיזון. בגלל שזכרנו לטובה את המנה של ההמבורגר שרימפס, החלטנו הפעם לנסות את בן דודו, המבורגר תבשיל צלעות בקר, לחמניה מאודה, תבשיל שפונדרה, חסה פריכה ובצל סגול מוחמץ (64 ש”ח). היה נחמד, אם כי לא משתווה להמבורגר שרימפס עם איולי שחור שאכלנו בפעם הקודמת. הצ’יפס בטטה שהגיע כתוספת היה שרוף ולא טעים. הקינוחים, גם הפעם, היו הצד החלש של הארוחה. לקחנו שוב את מנת הסופלה א-לה-מינוט עם פצפוצי שוקולד וגלידת אגוזי לוז (48 ש”ח). הגלידה בפעם הקודמת היתה הרבה יותר טובה ולא התלהבנו מהמנה מספיק, אולי כי הסופלה היה אפוי כמה שניות יותר מדי. המנה האחרונה השניה שבחרנו תוארה בתפריט כעוגת תפוחים צלויים וטופי, גלידת בירה, קראמבל לתת ונוגטין פקאן (48 ש”ח). אחרי כמה דקות חזר אלינו המלצר ושאל אותנו, מה אתם מעדיפים, את הפודינג או את העוגה? היינו מבולבלים, אמרנו לו שאנחנו רוצים את מה שכתוב בתפריט. היה ברור שהוא בעצמו מבולבל. ניסה להסביר לנו שיש גרסה אחרת כאופציה של המנה הזאת, משהו שקשור לפודינג, אבל מעבר לזה הוא לא הצליח להסביר לנו, כנראה כי לעולם לא ראה או טעם את המנה. שאלנו אותו מה יותר טוב והוא אמר שהוא לא יודע אבל הוא מניח שהגרסה של הפודינג יותר טובה כי היא אמורה להיות השיפור של המנה המקורית. טוב, אז זה מה שבחרנו, בלי ממש להבין מה קרה פה הרגע. מה שהגיע היה קינוח ממש מבאס. שתי קוביות קטנות של עוגה שקצת הרגישה כמו עוגת דבש, עם טיפה טעם של תפוח, הגלידה היתה חביבה ומסביב היו כל מיני פירורים. התבאסתי שלא הזמנו את אחת המנות האחרונות האחרות, ושזה הטון שחתם ארוחה שהיתה סה”כ ממש מוצלחת. 

 

תאריך הביקור: דצמבר 2013



Tagged with →  

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *