הסיפור על הטוויסט עם הטוויסט

“משב, אני צריכה את העזרה שלך!” תפסה אותי ענת יום אחד במשרד בעיניים בורקות וחצי חיוך מבויש. הקשבתי בעניין. היא התחילה לספר שבתור המנהלת האדמיניסטרטיבית במשרד היא נתקלת בסוגיה בעייתית עם חבילות המיקס-שוקולד עלית: תמיד נשארים כל הטוויסט בתחתית הקערה. עובדי ההיי טק אוכלים כמו גדולים את הפסק-זמן והכיף כף, גם למקופלת יש קהל לא קטן וכדי למצוא טעמי צריך לחטט טוב טוב בארונות. אבל הטוויסט, נשאר בדד, רפה כביום היוולדו, בודדים נאכלים מתוך חשק עז לשוקולד כשאין שום דבר אחר או בגלל געגועים לימי הצנע והטורטית. “את חייבת להפוך את זה למשהו טעים. משהו שכולם יאכלו!”. לקחתי את האתגר וכך התחילו לעלות רעיונות לשיפוץ הטוויסט בסיעור מוחין סוער- להמיס אותו, למחוץ אותו עם במבה ישנה, לאפות אותו, לבשל אותו… ענת החלה לאסוף לי את הטוויסט הסורר מכל המטבחונים בסבלנות ובאדיקות שמאפיינים רק מנהלת אדמיניסטרטיבית במצוקה.

לאחר לא יותר משבועיים כבר היה לי שק מלא לקחת הביתה לסופ”ש, לחשוב על זה. ספרתי ארבעים חפיסות של 18 גרם (לא כולל שלושה שנתפסו, נחטפו ונטרפו על ידי מישהו פה שטען שהם מזכירים לו חטיף ילדות אך למעשה מכור לכל סוגי השוקולד באשר הם). 

זהו זמן טוב לעצור ולשאול: מה הוא טוויסט? שאלה טובה. רובכם כבר יודעים אבל לשם הסדר הטוב מדובר בחטיף ופל מצופה שוקולד של חברת עלית וזה כל מה שאפשר לגלות עליו מהעטיפה. חקרתי את הנושא לעומק כדי לנסות ולקבל תשובות לשאלות הרבות שאפפו אותי לנוכח המשימה הקרבה: מהו, ממה עשוי, מה אפשר לעשות איתו, למה הוא תמיד עבש ובאוש ולמה עלית עדיין מייצרת אותו לכל הרוחות.

 

המידע שאספתי היה מועט אך מרתק. לפי אתר שטראוס (שרכשו את עלית) עולה תיאור מדויק של המוצר כפי שהם רואים אותו. והריהו בלשונו: העולם מתחלק ל-2: אלה שלא אוהבים טוויסט, ואלה שלא מוכנים לאכול שום חטיף אחר. כי טוויסט הוא חטיף לאנשים מיוחדים, אם טעמתם אתם יודעים, ואם לא, אז אתם בטח חדשים פה. טוויסט הוא חטיף עם שכבות רכות של ופל קרמל בציפוי שוקולד חלב, חטיף נוסטלגי עם טעם של זיכרון ילדות. פשוט מושלם.

בעמוד זה ניתן גם לקרוא עשרה עמודים גדושים ברעיונות של חבר’ה אמיתיים (?) שהשקיעו מחשבה על איך לשפר (או יותר נכון להמאיס עוד יותר) את החטיף האהוב והמושלם: “לעשות את החטיף עם ופל מקמח מלא”, “חטיף XL טוויסט באורך של שני חטיפי טוויסט”. “טוויסט בטעם בננה” – אחד הרעיונות הפופולריים ביותר. אפשר גם לקרוא רעיון נבזי במיוחד מפי לילך י. שכותבת: “למה לא לצרף אותו לאריזת מיני מיקס?” תודה רבה לך באמת. עברתי על כל הרעיונות ואף אחד לא הציע להפוך את החטיף לפריך. 

אתר אחר מראה גרף על שינויים במחירי הטוויסט בשנה האחרונה, ואתר שומרי משקל מגלה שחטיף טוויסט שווה ערך לשתי נקודות שומרי משקל. באחת הכתבות היותר מעניינות והיחידות בנושא גיליתי סקירה של YNET שמגלה לרוב תדהמתי שמחיר הטוויסט קרוב ל-200 ש”ח לקילו! (כאשר סניקרס לשם השוואה עולה 100-130 ש”ח לקילו). האמת קשה כשהיא מתנופפת ככה מול הפנים. והכתבה האינפורמטיבית ביותר, בסופו של דבר, נמצאה בארכיון של אתר הארץ תחת הכותרת: איך עושים חטיף טוויסט? בכתבה מתארת לובה במילותיה, כיצד היא מכינה את החטיף האלמותי יום יום, בשילוב תמונות המחשה קשות לצפייה מהמפעל בנצרת. מכתבות אלו, אפשר לדמיין ולהסיק מה התשובה לשאלה הגדולה: “למה הטוויסט לא עבר מעולמנו לפני שנים רבות?”. המכשור המפעלי המיוחד לטוויסט כבר קיים בעלית, התמחור לקילו הוא מהגבוהים בשוק ודוחפים לנו אותם בכוח בשקיות המיקס הפופולריות. נדמה לי שהרכישה בכפייה בלבד כבר מסדרת ללובה לפחות עוד עשור במפעל ללא דאגות מיותרות.

המשכתי במחקר בכוונה למצוא רעיונות על מה אפשר לעשות עם החטיף. כשלתי. מצאתי רק מתכון להכנת חטיף טוויסט ביתי שנראה תוצאה הרבה יותר עשירה ומוצלחת. שום מאמר על איך אפשר למחזר את הטוויסט שמצטבר בתחתית הקערה. היה צריך לאלתר. 

אז זה מה שעשיתי בלי הרבה קווים מנחים, רק כמשחק עם חומר הגלם הזה:

התחלתי בקילוף האריזות מהחטיפים, כה קטן הוא החטיף המתחבא בתוכו.

לאחר מכן, בשלוש “נגלות” טחנתי את הטוויסטים לאבקה בעזרת מעבד מזון. היה זה רגע מאוד מספק – לבצע בהם רצח המוני.

השארתי חטיף אחד בצד כדי להטמין הפתעה במרכז העוגה. את אבקת הטוויסט הנחתי על תבנית מרופדת בדף אפייה. בשלב זה התייחסתי לאבקה כמו עוגיות שמשמשות כבסיס לעוגת גבינה, והיא היתה שומנית מספיק כדי לא להוסיף כלום. הידקתי את האבקה בשכבה עבה בתחתית התבנית ועליה הנחתי את הפתעת הטוויסט במרכז. מישהו אחד יקבל חתיכת עוגה מאוד מפתיעה, כמו עוגת Galette de Rois.

 לשכבה השנייה של העוגה חשבתי שברור שצריך להיות משהו טעים ועשיר שיוריד מעט את הדומיננטיות של הטוויסט. משהו שאנשים אוהבים ולא שואלים שאלות מיותרות לפני שמכניסים לפה בעונג. התשובה היתה בראוניז. הבעיה: יום שבת בערב, עצלנות, אין כוח ללכת לקנות רכיבים, אין דרך למדוד משקלים ובעיקר אין כוח לשטוף כלים לאחר המעשה. ואז עומר שאל אם זה בסדר שתבוא מחר העוזרת לנקות. כן! זה בדיוק מתאים. אפשר להתפרע, ולגבי המתכון, צריך לאלתר. הייתי די עצלה. מצאתי בתחתית תיק איזה דף מקומט עם מתכון לבראוניז. התחלתי בלהמיס במיקרו שוקולד (משהו שתמיד אפשר למצוא אצל עומר) וכל גוש החמאה שנשאר במקרר. 

בינתיים הקצפתי שתי ביצים עם סוכר ומלח והוספתי את התערובת המבעבעת של השוקולד והחמאה. הוספתי קמח ואבקת קקאו עד שהתערובת הגיעה לבלילה בסמיכות משביעת רצון.

 את הבלילה שפכתי על בסיס הטוויסט והכנסתי לתנור בחום בינוני.

את העוגה בדקתי כל 5-10 דקות והוצאתי כשסכין יצאה נקייה (לא באמת נקייה, יותר כמו פירורים ולא עיסה דביקה ורטובה). סה”כ לקח 25-35 דקות.

כאשר העוגה יצאה ועדיין חמה פיזרתי פתיתי שוקולד בלגי משובח שנמס במהירות מחום העוגה שמתחת. מריחת השוקולד זה השלב הכייפי. 

בסוף, על קרש חיתוך גדול, העוגה הלכה לצינון במקרר לשעה קלה. בסוף, השלב הקשה ביותר: חיתוך לריבועים. שכבת הטוויסט נמסה והפכה לעיסת קרמל קריספית וקשה ובעיקר – סיוט לחיתוך.

את ריבועי העוגה, אחרי דיגמון קצר לתמונות לצורך הפוסט, הכנסתי לקופסאות פלסטיק ולקחתי למחרת לעבודה. באותו ערב, מבט חפוז על כמות הכלים מלאי שוקולד בכיור, הודיתי לאלוהיי העוזרת שאני לא צריכה לשטוף כלים הפעם.

למחרת במשרד היה יום רווי עוגות. שלושה ימי הולדת, שלושה אנשים חוזרים מחו”ל עם שוקולדות. שמרתי את העוגות במקרר ודחיתי ביום. למחרת – שוב ימי הולדת אבל הפעם לא ויתרתי. העוגה חייבת להיאכל. יחד עם ימי ההולדת הוצאתי וסידרתי את ריבועי הבראוניז בצלחת וחיכיתי.

 עשר דקות אחר כך הצלחת ריקה.

אנשים היו מרוצים. צחקו כשסיפרתי על ה”טוויסט” עם הטוויסט. המשימה הושלמה. עד פעם הבאה עם 40 הטוויסטים שיבואו.