כשגרתי בפריז היה לי מקום קבוע של באן מי, קראו לו באן מי (כה מתאים) והיה חור בקיר עם 3 שרפרפים לישיבה ודודה ויאטנמית אסלית שמכינה על המקום שלושה סוגים של באן מי בבאגט טרי: ממרח כבד חזיר, בקר חריף בבזיליקום או עוף מקורמל. אני תמיד הלכתי על הבקר החריף שהיה ממש חריף עם מקלות מלפפונים וגזר, הרבה כוסברה ואיך לא, עוד צ’ילי. התענוג עלה בזמנו (לפני קצת יותר משנה) כ 4.5-5.5 יורו והיווה ארוחה נהדרת ולילה במרכז העיר. אני מתגעגעת לדודה הויאטנמית הזאת. (הפוסט כאן).
ואז חזרתי לארץ והתעצבתי שאין כאן לא פו כמו שצריך ולא באן מי. האנוי נפתחה מעט זמן אחרי שחזרתי ושמחתי ממש לגלות באן מי בתפריט. כשהלכנו לשם מעט אחרי הפתיחה, הבאן מי היה חסר באותו ערב וטעמנו כל מיני דברים אחרים שהיו קטנים ומתומחרים גבוה יחסית לתמורה. יצאנו בתחושה של ככה ככה.
מאז לא יצא לי לחזור להאנוי אבל אתמול בערב היינו קצת רעבים בסביבות 11 בלילה ורוב המקומות כבר סגורים חוץ מהאנוי! אז הגענו לשם, בהתחלה יצא לנו להיתקל ב”מארחת” שנראתה כמו העובדת המשועממת והעייפה ביותר בעולם. הלכה ברחבי המסעדה ללא תכלית בעודה עושה פרצוף חמוץ ומנשנשת אדממה בין פיהוק לפיהוק. חיכינו כמה דקות כדי שתביא מישהו אחר שינקה לנו את ה”בר” בחוץ. היה נחמד לשבת והביאו לנו קנקן תה חם שזה ממש כיף בקרירות של הלילה. לשמחתנו היה את הבאן מי במלאי והזמנו גם למנה ראשונה רוטי מטאמבה (התלבטנו בין מטמבה עוף או ירקות והמלצרית המליצה ירקות), וגם מנה של קארי באטר צ’יקן.
בזמן שחיכינו למנות התחילו כל הסועדים בחוץ לעשן וזה מפריע לי מאוד. פניתי למישהו שנראה כמנהל משמרת ושאלתי אם אפשר לעבור לבפנים כי הסיגריות מפריעות לי. הוא היה סופר נחמד ונעים ואמר לנו שלא רק שאפשר, אלא אם אנחנו מעדיפים להישאר בחוץ אפשר לבקש מהם להפסיק לעשן, מה שאנחנו מעדיפים. ממש שמחנו להיכנס פנימה בגישה כזאת טובה. ואז הגיע האוכל:
מנת המטאמבה ירקות (28 ש”ח) היתה מין קרפ-מלאווח ממולא ירקות, אך הרגשנו רק את התרד ואולי מעט אגוזים והוגש עם יוגורט מתובל. היה מאכזב בתפלותו של המילוי וסה”כ די סתמי ויקר למה שמקבלים.
הבאן מי הגיע, לחמניית באגט חמימה ורכה, מהסוג שקל יחסית לקחת ביס, ממולא בממרח כבד, ברבקיו צ’יקן, רוטב חריף, גזר וכוסברה (38 שח). הגיע מחולק לשניים וכל אחד מאיתנו אכל חצי. היה, לדעתי, סנדוויץ ממש קטן. החיובי: היה ממש טעים! אולי לא מספיק חריף (אבל יש שמן צ’ילי על השולחן) וגם לא מספיק ירקות, אבל הביס היה נימוח וכייפי. רציתי עוד.
בשלב זה הגיע הבאטר צ’יקן (54 ש”ח) שהיה מנה די מכובדת של פרגיות ברוטב קארי אדום מתקתק עם הרבה תבלינים וגרגירי חרדל ומעל קשיו קלויים עם אורז בצד ואותו יוגורט מתובל ממקודם. המנה הזכירה לי קארי של אבא שלי והיתה עשירה וטעימה, למרות שאכלתי בטעות חתיכת צ’ילי שהפך את הכל למאוד חריף – נהניתי בעיקר עם היוגורט ומהרכות והנימוחות של העוף.
ויתרנו על קינוח שזכרנו מפעם קודמת כסתמי.
סה”כ נהנינו והיה טעים אבל נותרתי עם התהייה לגבי הבאן מי… מצד אחד היה טעים, מצד שני מרגיש לי לא מתאים לשים את זה כמנת ביניים במסעדה בתפריט ארוחת ערב. יכול להיות שזה הניסיון הקודם שלי עם באן מי אבל אני תופסת את זה כסנדוויץ נדיב וממלא שמהווה ארוחת צהריים טעימה וקלילה במחיר טוב. אני יודעת שזה לא פייר להשוות עם פריז אבל ב5.5 יורו זה עדיין לא מגיע ל-30 שח לסנדוויץ הרבה יותר רציני ומשביע. למה אי אפשר לקבל את אותו הסנדוויץ כארוחת צהרים? אולי זה סתם התקטננות שלי, כי סה”כ היה לי טעים, אבל משום מה זה התחושה שנשארתי איתה.
תאריך הביקור: 18 לנובמבר 2013
