הגענו לחגוג יומולדת בעלמה לאונג’ בר. אני הגעתי ראשונה וביקשתי לשבת בשולחן שלנו. כל הזמן שחיכיתי, כ-10 דקות, לא הגיע מלצר לשאול אם אני רוצה לראות תפריט או לשתות משהו או כל דבר. התעלמות מוחלטת וכל זה במצב שבו דווקא ניסיתי כן לתפוס מלצר. בזמן שהיה לי לבהות בחלל שמתי לב שהמקום קטן, כ-30 סועדים, ומרוהט כמו מועדון לגברים בלבד שמעשנים סיגרים, שותים וויסקי ומשחקים קלפים על ספות מהודרות מעור ושולחנות קפה נמוכים. התרשמותי מהמקום התחזקה כששמתי לב ששתיים-שלוש המלצריות כולן לבושות ב”תלבושת אחידה” של שמלת מיני שחורה קצקצרה והדבר מעט החליא אותי. הבנתי מי קהל היעד של המסעדה. וזה לא אני. ובהתאם, האוכל הוא לא מה שחשוב, אלא הפוזה.
ואכן, האוכל היה רחוק ממשובח. התפריט לאקוני ולא מוסבר ע”י הצוות ולכן גם האכזבה מהדהדת במנות שנחתו על שולחננו. דווקא הדבר שבלט בטוב טעמו של המקום היה הסכו”ם. אין ספק שמישהו השקיע בפן זה של המסעדה, הכפות היו מקסימות. היין שנבחר לבסוף על ידי, ללא הרבה עזרה מהמלצר, סירה צ’יליאני, היה מתומחר ביוקר (188 ש”ח) אך חביב. הלחם (18 ש”ח) היה מסוג לחם שיפון טרי ורך והגיע עם שמן זית ובלסמי בנדיבות, חמאה, מלח ים אטלנטי וזיתים נהדרים. למה מקום כזה מחייב 18 ש”ח על סלסלת לחם? פחות אהבתי, אבל אני מקבלת את המצב הזה כעובדה גמורה ברוב המסעדות בארץ; מרק ארטישוק ירושלמי (38 ש”ח) קרמי וטעים, מוגש עם קציפה של קרם קליל נחמד; אספרגוס – קוסקוס ישראלי (64 ש”ח) היתה מנה די מאכזבת של שלושה אספרגוסים צלויים על ערמה של פתיתים צפים בשמנת ומעל מעט פרמז’ן. המנה הבאה תוארה בתפריט כך: קלמרי-קינואה סגולה (64 ש”ח) אך לא הוזכר, גם ע”י המלצרית, שהטעם הדומיננטי הוא למעשה של סלק. אני לא חובבת טעם חזק של סלק ולכן המנה שהגיעה אכזבה אותי. רביולי סביצ’ה (64 ש”ח), חסר כל תיאור בתפריט מעבר לשתי המילים האלו היו למעשה שלושה דפים דקיקים של קולורבי ממולאים בדג נא ומתובלים ברוטב ירוק המכיל הרבה צ’ילי חריף וירקות חתוכים דק מלמעלה. היה סתמי לדעתי, כי הטעם של הדג כמעט ולא הורגש, אבל הסועדים איתי לשולחן דווקא נהנו;
בעיקריות המצב מעט השתפר: סטייק דקה, צי’פוטלה ופורטבלו (64 ש”ח) היה עשוי כראוי, עסיסי עם רוטב מיוחד וטעים מאוד; לברק “טוק-טוק” (84 ש”ח) היה מין ניסיון לפיוז’ן צרפתי-אסיאתי אבל יצר מנה לא אלגנטית במיוחד שנשכחה מהר מאוד מהזכרון; צלעות טלה מתוארות בתפריט כך: צלעות טלה – כפיר ליים (110 ש”ח) היו שלוש צלעות צלויות וטעימות שהוגשו בתוך קדירה של אורז ורוטב עשיר בתבלינים ושום. המון שום. הצלעות היו טובות אבל האורז עם הרוטב היה אגרסיבי, חריף מאוד ולא קשור לשום דבר;
לסיום הזמנו שתי מנות אחרונות: טירמיסו (כ-40 ש”ח) ונפוליאון (42 ש”ח). הטירמיסו הגיע ככדור קטן בכוסית מרטיני ולא גרם לי להתרגשות. הנפוליאון היתה מנה גדולה ומחרידה בצורתה של דפי בצק עלים שבורים, בניהם קרם דחוס ותפוחים טריים עם כדור גלידה חסר אסטטיות. מנה די מבאסת למען האמת, שהייתי שמחה אולי לקבל בבית קפה שכונתי, אבל לא במסעדה שמחשיבה את עצמה כמו עלמה. קיבלנו בסוף כוסית של יין קינוח (יותר כמו סוג של ליקר מתוק) על חשבון הבית. אני אישית לא אהבתי כל כך אבל מעריכה את הכוונות.
לסיכום, אומר שיצאתי מאוכזבת מעלמה לאונג’ בר. לא התחברתי לאווירה במקום, לא לשירות ולא הבנתי מה ניסו לעשות עם האוכל: האם זה היה נסיון לפיוז’ן? למנות קלאסיות? למשהו מעודן או אגרסיבי ומתובל? מישהו יורה כאן לכל הכיוונים וזה לא ברור. אותי – רק בלבלתם. רושפלד עצמו אשר שמו מזוהה עם המסעדה לא בישל שם כבר זמן מה ולא היה שם באותו ערב כאשר שולחן אנשי עסקים אמריקאים ביקשו לראות את “השף המפורסם” ויצא שף לא מוכר לקראתם. כשאני נכנסת לאתר של המסעדה וקוראת את התיאורים בעמוד הראשי בניהם: “מפגן של שיק בוהמי מופלא וטעים”, “חופש הביטוי הגסטרונומי הפורץ את גבולות היצירתיות”, “אווירה הלוחשת לשלמות”, אני לא יכולה שלא לתהות אם מדובר באותה מסעדה. שתי המילים היחידות בעמוד זה שאני יכולה לקשור עם המציאות זה: “מועדון גברים”.
תאריך הביקור: 20 לאוקטובר 2013
We came to celebrate a birthday at Alma Lounge Bar. I arrived first and asked to sit at our table. I waited about 10 minutes by myself and all this time no waiter came to ask if I want to see a menu or drink or anything. Completely ignoring my existence in the middle of the restaurant. While I was staring into space, I noticed that the place is small, about 30 diners, and furnished like a men’s club who smoke cigars, drink whiskey and play cards on the fancy leather couches and low coffee tables. My impression got reinforced when I noticed that all the waitresses were dressed in a “uniform” of tiny little black mini dress and it made me a bit sick. I then realized who the are the target costumers of the restaurant. It ‘s not me. And therefor, the food is not what matters here, but the appearance.
Indeed, the food was far from fine. Laconic menu which was not explained a lot further by staff and therefore resulting in disappointment when the dishes landed on our table. From all things, it was the cutlery who stood out to be in a very good taste, the spoons were lovely. Finally we selected wine without much help from the waiter, Chilean Syrah was pricey (188 ILS) but pleasant. Bread (18 ILS) was the fresh rye bread came with olive oil and balsamic vinegar, butter, sea salt and great olives. Why such a place requires 18 ILS for a basket of bread? I don’t like it, but I accept this situation as a fact in most restaurants in the country; Jerusalem artichoke soup (38 ILS) creamy and delicious, served with a light cream mousse; Asparagus – Israeli couscous (64 ILS) was a disappointing dish of three roasted asparagus on a pile of Israeli Couscous floating in cream. The next dish was described on the menu as: Calamari – purple quinoa (64 ILS) but what was not mentioned, even by the waitress, was the dominant flavor of beet root. I’m not a fan of beets’ strong flavor so the dish disappointed me as well; Ravioli ceviche (64 ILS), which lacked any description on the menu beyond these two words, was actually three thin sheets of kohlrabi filled with raw white fish and savory green sauce with a lot of chili and thin cubes of vegetables on top. Unremarkable in my opinion, the taste of the fish was almost unnoticed, but both other diners at the table liked it;
Main dishes had some highlights: Minute Steak, Chipotle and Portobello (64 ILS) made properly, juicy and had a unique sauce; “Tuk-tuk” Seabass (84 ILS) was a kind of Asian-French fusion but created a dish which is not particularly elegant and forgotten very quickly; Lamb chops were described on the menu as: Lamb chops – Kfir Lime (110 ILS) were three delicious grilled chops on a bowl of rice and a rich sauce of spices and garlic. Lots of garlic. The chops were good but the rice with the sauce was very aggressive, spicy and has nothing to do with the rest of the meal.
We ordered two desserts: Tiramisu (about 40 ILS) and Napoleon (42 ILS). The Tiramisu came in a martini glass and did not make me excited. The Napoleon was a big dish which arrived in a messy form: broken puff pastry sheets, dense Crème pâtissière and fresh apples with ice cream. The whole thing lacked aesthetic. This dessert was displeasing to be honest, I would be expecting some sort of thing maybe in a coffee shop, but not in a restaurant considering itself good like Alma. At the end we got glasses of dessert wine (more like a sweet liqueur) on the house. I personally did not like it but appreciate the intent.
In conclusion, I left Alma Lounge Bar disappointed. I did not enjoy the atmosphere, nor the service and mainly did not understand the food: Was it an attempt to do fusion cuisine? Or maybe classic? Something subtle or is it aggressive and heavily seasoned? Someone here is shooting in all directions. Got me all confused. Roshfeld himself whose name is associated with the restaurant did not cook there for a while. There was a table of American businessmen who wanted to see the “famous chef ” and the chef who came out to greet them was unfamiliar to me. When I enter the restaurant’s website and read the descriptions on the main page, I cannot help but wonder if this is describing the same restaurant. Only two words on the page that I can tie to reality: ” men’s club”. Indeed.
Date of visit : 20 October 2013
