מאז הפתיחה, נמנענו מללכת ל”טופולו מה שמו הזה” מהחשש לארוחה לא משתלמת וגם כי אני לא אוהבת להרגיש שהתמחור נועד להחזיר את מיליונים שהושקעו בעיצוב המקום. הגענו אתמול בספונטניות לארוחת טעימות זוגית שהציעו ללקוחות אמריקן אקספרס ב-440 ש”ח, מה שנותן את היתרון לסעוד במחיר ידוע מראש לארוחה בלי הפתעות כלכליות. לא שזה מאוד זול, אבל שמחנו להזדמנות לנסות סוף סוף. אתחיל ואומר שהגענו לא מאוד רעבים לארוחה, כי היה מקום לשעה 8, אבל בשעתיים שסעדנו הספקנו גם להחזיר את התיאבון וגם לספק אותו עד מאוד. נלקחנו לשולחן זוגי למעלה בגלריה, צופים על שאר המסעדה בחלל שהיה ריק בשמונה בערב אבל התמלא עד תום לפני תשע. לא יכלנו להציץ למטבח אבל כן הצצנו לשולחנות מתחתינו והיתה אווירה נחמדה.

השירות כבר מתחילת הארוחה היה מאוד משתדל. קצת יותר מדי לטעמי, כל צלחת ומפית נחטפו בשניה שנעזבו גם ללא הצדקה ומספר פעמים לאורך הארוחה גם אנחנו וגם השולחן שלנו נוקינו ביסודיות עם מספר מגבונים לחים. המלצר היה מצד אחד מאוד קשוב לבקשותינו אבל מצד שני לא הפגין ידע בחומר מעבר לדקלום רשימת הרכיבים בתפריט.

החלטתי גם להתעלם מכל הגימיק המפונפן של הקונספט של המסעדה. כותרות מוגזמות כמו: אש מים וקיטור, להבות כיריים אסיאתיות, חומץ ויניגר פונגוס שחור ודומיהם מאוד הזכירו לי את המסע הקולינרי המפוקפק בטאיזו רק שלמזלינו המלצרים לא התעקשו להאביס אותנו בכפייה את המסע שלהם. האוכל הגיע די מהר וזרם ממנה למנה בקצב טוב.

התחלנו בכבושים. מתוך שתי מנות אפשריות בחרנו בהמלצת המלצר בירקות בכבישה אסיאתית צנונית, דייקון, כרוב, חומץ ג‘ינג‘ר פיקנטי. הגיעה צלוחית גדולה מהרגיל של חמוצים, בעיקר צנונית וכרוב בתחמיץ מלא תבלינים, נהנינו. עם החמוצים ולאורך כל הארוחה הגישו לנו “מים חיים” (שעלותם בתפריט הרגיל 15 ש”ח). ששאלתי על מה מדובר המלצר הסביר שהמים החיים הם מים שכל הזמן בתזוזה ולכן הם נקיים יותר. “תטעמי ותביני” הוא סיכם. לא הבנתי. המשכנו במנה נפלאה של כרובית מושחרת: פרחי כרובית, בצלים, אורז פריך, נענע בויניגרט צ‘ילי ליים. מנה לטעמי (אם כי הכרובית לא ממש מושחרת). מה שאהבתי במנה זה האינטרפרטציה העדכנית למנה קלאסית תאילנדית. התיבול די דומה לתיבול תאילנדי של סלט נאם טוק – ליים, סוכר, רוטב דגים וצ’ילי. הנענע הגיעה מטוגנת עד קריספיות, במקום שבבי האורז הקלוי היה שם אורז מותפח לבן ושחור. המון מקלות של בצל ירוק ועלי כותרת של פרחים אכילים. גם בגודלה, בצבעוניותה ובטעמיה – מנה מרשימה.

בשלב זה הגיע קוקטייל שהחלטנו לקחת מחוץ לתפריט הטעימות. לא זכור לי מה היה בו חוץ מאשכולית וקסאשה על קרח גרוס וכוס קפואה (49 ש”ח). נחמד ומריר. את המנה הבאה בחרנו מתוך שלוש מנות סשימי אפשריות, ביף סשימי: פילה בקר, פטריות זהב, חומץ פונגוס שחור וגבינת פנר. “מה זה פטריות זהב?” שאלתי כי לא שמעתי על הפטריה הזאת בעבר. המלצר גמגם שזה פטריה מוזהבת ובאנגלית נקראת gold mushroom. מגיגול מהיר מצאתי רק הסברים שקשורים לסופר מריו, משחקי מחשב וגם קצת על פטריות הזייה, מאוד מסתורי. ועוד לא התחלתי לשאול על החומץ פונגוס השחור… כך או כך, הגיעה מנה מעולה של פרוסות לא דקיקות מדי של פילה במרינדה טעימה עם זר של מיקרו עלים מתובלים גם הם במרינדה וגבינה מגוררת (פנר?). מנה ממש מיוחדת, אם כי מחירה המקורי (69 ש”ח) נראה לי טיפה מוגזם עבור מנה ראשונה קטנה.

המנות הבאות היו בגודל בערך ביס או שניים לסועד. בצורה זו התאפשר לנו לטעום חמש מנות קטנות ושונות זו מזו והשאיר טעם של עוד. התחלנו במנת השא זו רה המפורסמת: נייר אורז פריך, פרגית קצוצה, בננות בוסר, עשבי תיבול ונוק צ‘אם תפוחים. מישהו ביקש עוף, בננה, קיווי ועשבי תיבול הכל באותו ביס קטן? את הרול המטוגן אמורים לעטוף בחסה ועשבי תיבול ולתבול בוינגרט המתוק-חמוץ. בביס הראשון הרגשתי שמרוב עצים לא רואים את היער. בביס השני שמתי פחות וינגרט והיה מוצלח יותר. הבננה תרמה רק את המרקם ולא השתלטה, מה שפחדתי שיקרה. שתי המנות הבאות הגיעו ביחד: קנדהאר דמפלינג כיסוני זנב שור קצוץ, אגוזים, בצלים וקרמל שזיפים חמוצים ופמפקין סאקו סאי כיסוני טפיוקה, דלעת, עוף וקשיו כשהדאמפלינג הגיעו לשולחן ציפיתי למשהו במרקם של באו אבל הכיסונים היו יותר כמו מוצ’י – רכים ודביקים, עשויים מקמח טפיוקה. נאמר לנו להתחיל בכיסון של זנב השור. למען האמת, היה למילוי טעם של צ’ילי קון קרנה! לא יודעת מה זה היה בדיוק אבל הרגיש שהבשר מעורבב בשעועית שחורה. למעשה היו שם אגוזים ובצלים שלא כל כך הרגשתי. הרוטב היה מתוק, דביק ואגרסיבי אבל לא הסתיר את הטעם (המקסיקני משהו) שנחבא בכיסון. הכיסון שני היה חריף ומעליו שני רטבים בצבעים שונים שלא הוסבר לנו מה מכילים. הביס היה טעים אבל הרטבים השתלטו ולא הצלחתי להרגיש את הקשיו והעוף במילוי. בלי קשר, מנה יפהפיה.

למנה הבאה היינו צריכים לבחור כל אחד לחמנייה סינית מאודה במילויים שונים. הלכנו על שתי האופציות הלא צמחוניות: צ‘א שאו ברביקיו פורק, הוייסין שזיפים, ביצה, מלפפון, בצלים, כוסברה וצ‘ילי כבוש ועגל בשבעה תבלינים מלפפונים, בצלים, כוסברה, צ‘או צ‘ילי וגרעיני שומשום. שתי מנות מצויינות שעשויות כהלכה. הלחמניה עם העגל היתה ביס תענוג שמכיל את כל הטקסטורות והטעמים שהוא צריך. הבטן חזיר בושלה במקצועיות והיתה נימוכה ומזוגגת ומוגשת עם חלמון שהתפרץ על הכל – שחיתות בשני ביסים. אם אהיה קטנונית אומר שהייתי שמחה לשים על לחמניית החזיר קצת מהוינגרט המעולה של השא זו רה כי היה חסר טיפה אסידיות. ממה שהבנתי, גם המנה המקורית מגיעה כלחמנייה אחת ואם זה הדבר, הייתי מרגישה ש 61 ש”ח זה מחיר מוגזם עבור המנה הקטנטונת הזו, גם אם היא נפלאה.

עוד מנה קטנטונת לפני המנה העיקרית הייתה האהובה עליי בכל הארוחה: בו לה לוט עלים וייטנאמיים במילוי בקר בגריל. כמה שהיא קטנה, ככה היא מדוייקת. הבשר בתוך העלים הויאטנאמים כמעט נא לחלוטין, רך ומעודן מוקף בטעם מעושן מהגריל ומעל קצת וינגרט מתקתק שחתם את הביס במושלמות (מודה שהוספתי יותר וינגרט ממה שמומלץ על ידי המלצר אבל נהניתי יותר ככה!).

למרות שאכלנו דברים קטנים, אכלנו די הרבה וכבר כמעט שבענו לגמרי כשהגיעה המנה העיקרית לחלוקה: חמוץ, מתוק חריף ומאלחש – פרגית בחומץ סיני שחור, דבש, רסק פולי סויה ואבקת פרחי פלפל סצ‘ואני יבש. מנה כייפית וטעימה, על הצד המתוק של הסקאלה. כשאכלנו אותה הרגשתי כאילו אנחנו מחסלים צלחת כנפיים בטיגון עמוק ורוטב ברבקיו, רק שכאן הכנפיים היו פרגית והרוטב ברבקיו היה רוטב חמוץ מתוק. שני המלצרים הקפידו למלא את הכוסות שלנו לקראת ה”מנה החריפה” אבל זה היה טקס מיותר שכן יותר מהכל זה היה מתוק. האילחוש אשר אמור להיגרם מהפלפל הסצ’ואני היה עדין ולא אגרסיבי כמו שטעמנו בחבל סצ’ואן. אחרי כמה ביסים חלל הפה מרגיש קצת מוזר. מנה נחמדה שמשתוקקת לאורז מאודה שלא היה (אני סאקרית של אורז).

לסוף קיבלנו שני קינוחים וקפה והבחירה מתוך רשימה של שישה קינוחים לא היתה קלה. החלטנו ללכת על אננס רוטי: אננס צלוי, ברולה דבש דקלים, שרבט אגוזי קוקוס ושוקולד מסאלה: שוקולד נוזלי, תה מסאלה מוקצף, גלידת דבש ואגוזי לוז. אחד זה בעצם הגרסה של המסעדה לקרם ברולה – קפוא עם סורבה קוקוס חתיכות אננס וקישוט שערות קרמל ששרטו לי את השפתיים, לא נעים. השני זה למעשה פונדנט השוקולד המוכר והטוב בשילוב עם קצפת תבלינים, טויל קקאו וגלידה די סטנדרטית של אגוזי לוז. ההגשה יפה וסה”כ מנות אחרונות כיפיות וטעימות, אין בשורה פה, אולי היינו צריכים ללכת על כיוון אחר, לא יודעת.

לסיכום, העברנו ערב מאוד נעים ומוצלח, טעים ומעניין. כשחישבנו כמה היה עולה אותה ארוחה בערב רגיל, הגענו לכ-650 ש”ח ואנחנו שילמנו 440. מצד שני, שני, 30 ש”ח מתוך זה עבור מים שתמיד בתזוזה, אפשר לקחת מהברז ואם נוותר גם על הקפה נגיע למחיר לא נורא עבור אדם לארוחה מספקת ומיוחדת. יש מקום לשיפור בשירות – לא רק הכוונה חשובה, כדאי להתמקד פחות בניגובי שולחן ארעיים ויותר בלהבין ולהסביר מה הם מגישים לנו. 

 


Tagged with →  

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *